Untitled Document

דף המכתבים

אמא יקרה
אם רק הייתה לי עוד דקה, אולי להוסיף רק עוד מילה, אולי הברה,
אבל במחשבה עמוקה, עוצמתה של האהבה אינה נמדדת במילה,
היא פשוט טבועה עמוק, מעבר ליכולת ההבנה .
עם אותה נשימה חצויה, תמיד אמרת להסתכל על חצי הכוס המלאה, והיא השהות קרוב אלייך החום, האהבה, החוכמה, ההבנה וההקשבה ואז פתאום הכל נקטע!
למה אמא? למה דווקא הטובים?
ימים עוברים וחולפים אבל הזיכרונות נעשים יותר חזקים,
אמא מופלאה, תמיד נותנת ועוזרת, ועצם העשייה לאחר גורמת לך הנאה וכיף,
אמא שלי מאין שאבת כוחות אלו לבצע הכל באהבה גדולה, אף פעם לא שמעתי רטינה מפיך,או בקשת עזרה תמיד אמרת "זה בסדר, שטויות".
גם שפקדה אותך מחלה קשה ואנו אמרנו אבוי, ידעת מייד למצוא נחמה ולומר,
" אין דבר ילדים שלי כולם מתים בסוף זה טבע העולם אחד לפני, אחד אחרי ואתם יותר חזקים מכולם". ומה איתך אמא?
היית חזקה בשבילנו וגם בשבילך, מר החיים לא הצליח להדעיך את האש בליבך שדלקה ועדיין דולקת, בוערת, בליבנו אנו.
כאשר המוות רבץ מעל ראשך , לא נכנעת לו אלא הרחקת אותו, שלחת אותו להמתנה בצד ויצאת איתי לצעדה, ולא סתם צעדה, צעדה ארוכה, שבעה ואפילו עשרה ק"מ, שמאל ימין ובלי דאווין. אמא את ספורטאית מצטיינת, לפעמים אני התעייפתי, הכימותרפיה וההקרנות לא שברו אותך ורוחך הייתה איתנה עד הסוף, יש בכלל סוף?
כוחך הדהים אותי כל פעם מחדש, "איציק" שאלת אותי בסוף הצעדה "כמה מטרים יש עד תחנת הדלק" ואני לתומי אמרתי כ 100 מ' ואז שאלת אותי "יש לך כח לרוץ?" ידעתי אמא שאת לא מתלוצצת למרות שעברו במוחי הרבה תהיות וכשהמשכת לרוץ אחרי תחנת הדלק חשבתי בליבי. אמא מאיין הכוחות הללו?
כוחות שליבו אותך כל חייך ועמדו לעזרה גם לצדנו, נדמה כי כל יום שעובר הגוף נחלש ומשלים אבל הכוחות הפנימיים מתחזקים ולא רופפים.
להתקדם אמא, תמיד אמרת לי, לא להישאר באותו מקום, צריך לנוע לשאוף קדימה.
תמיד דחפת ועודדת, אבל לא הלחצת "אין דבר חמוד תעשה מה שאתה יכול וזה מספיק" "הכל יסתדר לך כמו שתרצה סבלנות ולא לדאוג" ובאמת תמיד הכל הסתדר כאילו אמא כיוונת ושיחקת בחוטים מלמעלה, הרבה פעמים חשבתי בליבי האם יש אנשים מיוחדים שרואים קדימה?
מכתבי התודה והערכה שקיבלת בעבודה חיממו לך את הלב ולא מעצם ההערכה המחלקתית אלא מכך שבאמת הצלחת לגרום אושר לחולה המבוגר והמסכן עד שאפילו טרח לרשום מכתב תודה.
אמא יקרה אפילו בשבעה הגיע אלמוני אחד שהרגיש צורך לספר בבכי איך עזרת לו והוא לא אחיך ולא חבר ודאגת לו כמו אמא דואגת כמה שיכלת לעזור. ואם מעשים טובים לאחרים גרמו לך אושר פנימי חזק, הרי שאולי בגלל זה תמיד היית מאושרת?
אהבת את כולם בייחוד את המשפחה האחים ואמא שלך בה טיפלת במסירות ובאהבה שלא קיימת, "אמא שלי מיוחדת וחכמה ואני מאוד מבינה ואוהבת" אמרת.
תמיד זלגה דמעה פנימית אצלי, כאשר ראית משהו אהוב שבא לבקר אותך והעיניים שלך נפתחו לגדולות ושלחו אהבה.
אבל אמא יקרה כאשר הסתכלת עלי בעיני האהבה שנפתחו גדולות גדולות ועגולות עגולות וחדרו אלי, מילים היו מיותרות הרי אני ואת זה אותו אדם והבנו האחד את השני ללא מילים או שפת סימנים פשוט במבטים. היינו כאחד ונשארנו אחד מאוחד לעד.

מכתב ממירב

אמא'לה

עברה כשנה וחצי מאז שחלית והכל כלכך לא נתפס.
לא נראה לי הגיוני לקום בבוקר ואת לא כאן, לא הגיוני לי שמתחשק לי לחבק אותך,
להריח אותך, להנות מהמגע העדין שלך,לראות אותך מחייכת, מצפה לבואי ואת איננה.
את כל כך רחוקה וכלכך קרובה, תמיד אתי בפנים, בנשמה. ואני יודעת שאת נותנת לי כוחות לקום בבוקר לעבודה, ללכת לאוניברסיטה, למכון כושר, להיפגש עם חברים ולחייך.

את יודעת אמא, כלכך מפחידה המחשבה שאת לא כאן אתי אז כשמגיעות מחשבות אודותייך הרבה פעמים אני מסלקת אותן כדי לא לבכות ולהישבר. חייה באשליה, בתוך בועה משלי, בועה של ריק.
לפעמים אני מקבלת כוחות ונותנת לעצמי לחשוב עליך, להיזכר, לפתוח את אלבום התמונות, לבקר אותך בבית העלמין ולבכות. זה מרגיע ומשחרר ומחבר אותי קרוב אליך לכמה רגעי איכות.

בעצם כל דבר מזכיר לי אותך, העבודה בבית אבות, מישהי שמספרת על אמא שלה, שירים שאהבת, תמונות, המעבר ליד בית החולים, אוכל שאהבת, הביקורים אצל סבתא וכל פינה בבית.

לפעמים אני כלכך רוצה להרגיש את החיבוק שלך, החיבוק האמיתי והאוהב שלך רק עוד פעם אחת ואולי עוד אחת ובכלל...
כלכך רוצה בחורף קר להתכרבל איתך יחד מתחת לשמיכה, להתחבק, לספר לך את סודותיי, שנאהב כמו שאהבנו אהבת אמת ונמשיך להיות החברות הכי טובות האחת של השנייה.
אני מרגישה שבלעדיך קשה לי למצוא את התשובות, רוצה להתייעץ איתך ולשתף אותך, לעשות איתך סיבוב בשכונה, לבכות לך, להשוויץ לך כי את מעריכה אותי הכי בעולם, לבוא לבקר אותך בעבודה ולראות איך את גאה בי.

את יודעת אמא הבית נשאר כשהיה כשהיית בחיים (מלבד פינת הזיכרון בסלון שעשינו לכבודך) אבל בלעדייך הוא נראה פתאום כלכך סתמי וריקני. את הכנסת בו כלכך הרבה רוח חיים, חום, רוגע ושלווה, אושר ושמחה ובעיקר המון המון אהבה.

את הכי מיוחדת אמא שלי, רוצה לחקות אותך בכלכך הרבה דברים: כלכך חיונית וחרוצה (תמיד אמרת "מה שאפשר לעשות היום לא כדאי לדחות למחר"), לוקחת את החיים בקלות ורואה תמיד את חצי הכוס המלאה, תמיד מחייכת, מפרגנת ומשמשת אוזן קשבת לכולם, יודעת לכוון עצמך לצד השני ופחות רואה את עצמך.
אמא'לה, אי אפשר לשכוח את טוב לבך. עשית טוב לכלכך הרבה אנשים.
טיפלת בנו במסירות מדהימה, היית יד ימינו של אבא, טיפלת בסבתא שרה ובאמא שלך, סבתנו היקרה שכלכך אהבה אותך ובעצם הפסיקה לחיות מבחינה רגשית לאחר מותך, עד שנפטרה משברון לב חודשיים אחרייך.
את נתת ונתת מעצמך כלכך הרבה ללא ציפייה לתמורה, אך אופייה של נתינה שהיא מחזירה עצמה,
ואכן האהבה שזרמה ממך חזרה אליך חזרה כפל כפליים.

מאושרת כך אמרת, "החיים יפים" והאם באמת התכוונת לזה?! הרי לא היו לך חיים קלים ובכל זאת תמיד היית אופטימית והאמנת, אפילו כשחלית לא ריחמת על עצמך ולו לרגע קט.
המשכת לדאוג לכולנו, לבשל, לתפור בגד שנקרע (גם כשהראיה שלך נפגעה),לעשות התעמלות, ללכת ברגל (גם כשזיכרונך הטעה אותך). דאגת שהבית יתנהל כמה שאפשר רגיל ואני כלכך מעריכה את הנחישות והחוזק שלך.

תמיד תיהיי עבורי מודל לאדם ייחודי אבל בעיקר מודל לאמא האחת במינה.

אמי היקרה, לא יכול להיות שהיעוד שלך בחיים נגמר ולכן אני מאמינה ויודעת שאת המלאך שמגן ושומר עלי ומחזק את רוחי.
אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך הכי בעולם ואת אתי לעולמים.

מתגעגעת נורא
בתך האוהבת
מירב

הספד לאמא

אמא'לה,

בדמי ימיך, כשאת רק בת 51 בחרת לנשום את נשימתך האחרונה- ביום שבת כדרכם של צדיקים וכזו היית את עצמך.
יש מגילה שלמה של דברים לכתוב עלייך ואנסה להסתפק רק במועט.
אני לא יודעת מאיפה היו לך כלכך הרבה אנרגיות לתת את הנשמה ואת הלב לכלכך הרבה אנשים שמוקירים לך תודה, לגרום לכולם לאהוב אותך ולחייך סביבך.
היית אוזן קשבת וכתף תומכת לכל מי שרק היה זקוק לעזרה ועשית זאת בדרכך הצנועה והטהורה מבלי לצפות לתמורה.
עשית הכל בשביל כולם ולא תמיד ידעת לתת לעצמך.
ראית כזכות גדולה לטפל באימך, סבתנו היקרה, במסירות ואהבה, טיפלת בנו הילדים והחדרת בנו ערכים של נתינה, אהבת הזולת וכבוד עצמי.
תמיד ידעת להראות לנו את חצי הכוס המלאה גם ברגעים קשים, ללטף, לחבק ולהחזיר חיוך במקום דמעה.
בלעדייך הכל נראה סתמי וריקני, תמיד מילאת את הבית בחום, שלווה ואהבה. ומה עכשיו?!
את היית הדבק המאחד של המשפחה, את זו שבנית את הקן ודאגת לטפח ולהזין אותו לאורך כל שנותייך.
אנו כלכך מודים לך על שנתת לנו את הזכות הגדולה ללמוד ממך ולהתמלא בכל הטוב והחוכמה שלך.
ותודה לך אמא היקרה שנתת לנו לטפל בך והחזיר לך מהמעט שהענקת לנו כל השנים.
אנו מרגישים שמה שעשינו בשבילך לא מתקרב ולו במעט למה שאת עשית למעננו ובכל זאת תודה.

תיהיי נצורה בלבנו לעד

אוהבים אותך אמא הכי בעולם.

מכתב מיוסי

(הספד לאמא (מאבא

מרגלית (מגי) יקירתי, אהובתי, אהבת חיי.

איך זה קרה ואת אינך עוד איתנו.

האופי הנהדר שלך, הצניעות, האצילות והסובלנות כלפי הבריות הם רק חלק מהתכונות שנתברכת בהן.

את היית המנוע שהחזיק את כל הבית. דאגת לכולם יותר מאשר דאגת לעצמך.

בחודש נובמבר הקרוב היינו אמורים לחגוג 30 שנות נישואין (וזה כבר לא יתממש).

מגי, מהרגע הראשון שהופעת בחיי הלכתי עם הראש בעננים. נהנתי מכל רגע שהיית לצדי וליידי.

מרגלית(מגי שלי),אני מאוד מודה לך על הכל ובייחוד על המזכרת שהשארת לי ממך , הילדים החמודים שלנו, שטיפלו בך במסירות ראויה לשבחים.

מגי, אני מבטיח לך שאנחנו, הילדים ואני, נלכד את השורות ונמשיך במורשת ובשושלת שהנהגת בביתך.

לסיום, אני רוצה לשבח אותך על אומץ לבך, איך שנלחמת בגבורה במחלה הקשה שפקדה אותך ולבסוף גם הכניעה אותך.

מרגלית אני מצדיע לך על אומץ ליבך.

תהה נשמתך צרורה בצרור החיים עם כל נשמות הצדיקים והצדיקות שבגן עדן ונאמר אמן.

דף המכתבים
מכתב מאיציק מכתב ממרב מכתב מיוסי מכתב מאבא
מכתב מאיציק אמא יקרה אם רק הייתה לי עוד דקה, אולי להוסיף רק עוד מילה, אולי הברה, אבל במחשבה עמוקה, עוצמתה של האהבה אינה נמדדת במילה, היא פשוט טבועה עמוק, מעבר ליכולת ההבנה . עם אותה נשימה חצויה, תמיד אמרת להסתכל על חצי הכוס המלאה, והיא השהות קרוב אלייך החום, האהבה, החוכמה, ההבנה וההקשבה ואז פתאום הכל נקטע! למה אמא? למה דווקא הטובים? ימים עוברים וחולפים אבל הזיכרונות נעשים יותר חזקים, אמא מופלאה, תמיד נותנת ועוזרת, ועצם העשייה לאחר גורמת לך הנאה וכיף, אמא שלי מאין שאבת כוחות אלו לבצע הכל באהבה גדולה, אף פעם לא שמעתי רטינה מפיך,או בקשת עזרה תמיד אמרת "זה בסדר, שטויות". גם שפקדה אותך מחלה קשה ואנו אמרנו אבוי, ידעת מייד למצוא נחמה ולומר, " אין דבר ילדים שלי כולם מתים בסוף זה טבע העולם אחד לפני, אחד אחרי ואתם יותר חזקים מכולם". ומה איתך אמא? היית חזקה בשבילנו וגם בשבילך, מר החיים לא הצליח להדעיך את האש בליבך שדלקה ועדיין דולקת, בוערת, בליבנו אנו. כאשר המוות רבץ מעל ראשך , לא נכנעת לו אלא הרחקת אותו, שלחת אותו להמתנה בצד ויצאת איתי לצעדה, ולא סתם צעדה, צעדה ארוכה, שבעה ואפילו עשרה ק"מ, שמאל ימין ובלי דאווין. אמא את ספורטאית מצטיינת, לפעמים אני התעייפתי, הכימותרפיה וההקרנות לא שברו אותך ורוחך הייתה איתנה עד הסוף, יש בכלל סוף? כוחך הדהים אותי כל פעם מחדש, "איציק" שאלת אותי בסוף הצעדה "כמה מטרים יש עד תחנת הדלק" ואני לתומי אמרתי כ 100 מ' ואז שאלת אותי "יש לך כח לרוץ?" ידעתי אמא שאת לא מתלוצצת למרות שעברו במוחי הרבה תהיות וכשהמשכת לרוץ אחרי תחנת הדלק חשבתי בליבי. אמא מאיין הכוחות הללו? כוחות שליבו אותך כל חייך ועמדו לעזרה גם לצדנו, נדמה כי כל יום שעובר הגוף נחלש ומשלים אבל הכוחות הפנימיים מתחזקים ולא רופפים. להתקדם אמא, תמיד אמרת לי, לא להישאר באותו מקום, צריך לנוע לשאוף קדימה. תמיד דחפת ועודדת, אבל לא הלחצת "אין דבר חמוד תעשה מה שאתה יכול וזה מספיק" "הכל יסתדר לך כמו שתרצה סבלנות ולא לדאוג" ובאמת תמיד הכל הסתדר כאילו אמא כיוונת ושיחקת בחוטים מלמעלה, הרבה פעמים חשבתי בליבי האם יש אנשים מיוחדים שרואים קדימה? מכתבי התודה והערכה שקיבלת בעבודה חיממו לך את הלב ולא מעצם ההערכה המחלקתית אלא מכך שבאמת הצלחת לגרום אושר לחולה המבוגר והמסכן עד שאפילו טרח לרשום מכתב תודה. אמא יקרה אפילו בשבעה הגיע אלמוני אחד שהרגיש צורך לספר בבכי איך עזרת לו והוא לא אחיך ולא חבר ודאגת לו כמו אמא דואגת כמה שיכלת לעזור. ואם מעשים טובים לאחרים גרמו לך אושר פנימי חזק, הרי שאולי בגלל זה תמיד היית מאושרת? אהבת את כולם בייחוד את המשפחה האחים ואמא שלך בה טיפלת במסירות ובאהבה שלא קיימת, "אמא שלי מיוחדת וחכמה ואני מאוד מבינה ואוהבת" אמרת. תמיד זלגה דמעה פנימית אצלי, כאשר ראית משהו אהוב שבא לבקר אותך והעיניים שלך נפתחו לגדולות ושלחו אהבה. אבל אמא יקרה כאשר הסתכלת עלי בעיני האהבה שנפתחו גדולות גדולות ועגולות עגולות וחדרו אלי, מילים היו מיותרות הרי אני ואת זה אותו אדם והבנו האחד את השני ללא מילים או שפת סימנים פשוט במבטים. היינו כאחד ונשארנו אחד מאוחד לעד.
מכתב ממירב אמא'לה עברה כשנה וחצי מאז שחלית והכל כלכך לא נתפס. לא נראה לי הגיוני לקום בבוקר ואת לא כאן, לא הגיוני לי שמתחשק לי לחבק אותך, להריח אותך, להנות מהמגע העדין שלך,לראות אותך מחייכת, מצפה לבואי ואת איננה. את כל כך רחוקה וכלכך קרובה, תמיד אתי בפנים, בנשמה. ואני יודעת שאת נותנת לי כוחות לקום בבוקר לעבודה, ללכת לאוניברסיטה, למכון כושר, להיפגש עם חברים ולחייך. את יודעת אמא, כלכך מפחידה המחשבה שאת לא כאן אתי אז כשמגיעות מחשבות אודותייך הרבה פעמים אני מסלקת אותן כדי לא לבכות ולהישבר. חייה באשליה, בתוך בועה משלי, בועה של ריק. לפעמים אני מקבלת כוחות ונותנת לעצמי לחשוב עליך, להיזכר, לפתוח את אלבום התמונות, לבקר אותך בבית העלמין ולבכות. זה מרגיע ומשחרר ומחבר אותי קרוב אליך לכמה רגעי איכות. בעצם כל דבר מזכיר לי אותך, העבודה בבית אבות, מישהי שמספרת על אמא שלה, שירים שאהבת, תמונות, המעבר ליד בית החולים, אוכל שאהבת, הביקורים אצל סבתא וכל פינה בבית. לפעמים אני כלכך רוצה להרגיש את החיבוק שלך, החיבוק האמיתי והאוהב שלך רק עוד פעם אחת ואולי עוד אחת ובכלל... כלכך רוצה בחורף קר להתכרבל איתך יחד מתחת לשמיכה, להתחבק, לספר לך את סודותיי, שנאהב כמו שאהבנו אהבת אמת ונמשיך להיות החברות הכי טובות האחת של השנייה. אני מרגישה שבלעדיך קשה לי למצוא את התשובות, רוצה להתייעץ איתך ולשתף אותך, לעשות איתך סיבוב בשכונה, לבכות לך, להשוויץ לך כי את מעריכה אותי הכי בעולם, לבוא לבקר אותך בעבודה ולראות איך את גאה בי. את יודעת אמא הבית נשאר כשהיה כשהיית בחיים (מלבד פינת הזיכרון בסלון שעשינו לכבודך) אבל בלעדייך הוא נראה פתאום כלכך סתמי וריקני. את הכנסת בו כלכך הרבה רוח חיים, חום, רוגע ושלווה, אושר ושמחה ובעיקר המון המון אהבה. את הכי מיוחדת אמא שלי, רוצה לחקות אותך בכלכך הרבה דברים: כלכך חיונית וחרוצה (תמיד אמרת "מה שאפשר לעשות היום לא כדאי לדחות למחר"), לוקחת את החיים בקלות ורואה תמיד את חצי הכוס המלאה, תמיד מחייכת, מפרגנת ומשמשת אוזן קשבת לכולם, יודעת לכוון עצמך לצד השני ופחות רואה את עצמך. אמא'לה, אי אפשר לשכוח את טוב לבך. עשית טוב לכלכך הרבה אנשים. טיפלת בנו במסירות מדהימה, היית יד ימינו של אבא, טיפלת בסבתא שרה ובאמא שלך, סבתנו היקרה שכלכך אהבה אותך ובעצם הפסיקה לחיות מבחינה רגשית לאחר מותך, עד שנפטרה משברון לב חודשיים אחרייך. את נתת ונתת מעצמך כלכך הרבה ללא ציפייה לתמורה, אך אופייה של נתינה שהיא מחזירה עצמה, ואכן האהבה שזרמה ממך חזרה אליך חזרה כפל כפליים. מאושרת כך אמרת, "החיים יפים" והאם באמת התכוונת לזה?! הרי לא היו לך חיים קלים ובכל זאת תמיד היית אופטימית והאמנת, אפילו כשחלית לא ריחמת על עצמך ולו לרגע קט. המשכת לדאוג לכולנו, לבשל, לתפור בגד שנקרע (גם כשהראיה שלך נפגעה),לעשות התעמלות, ללכת ברגל (גם כשזיכרונך הטעה אותך). דאגת שהבית יתנהל כמה שאפשר רגיל ואני כלכך מעריכה את הנחישות והחוזק שלך. תמיד תיהיי עבורי מודל לאדם ייחודי אבל בעיקר מודל לאמא האחת במינה. אמי היקרה, לא יכול להיות שהיעוד שלך בחיים נגמר ולכן אני מאמינה ויודעת שאת המלאך שמגן ושומר עלי ומחזק את רוחי. אני רוצה שתדעי שאני אוהבת אותך הכי בעולם ואת אתי לעולמים. מתגעגעת נורא בתך האוהבת מירב הספד לאמא אמא'לה, בדמי ימיך, כשאת רק בת 51 בחרת לנשום את נשימתך האחרונה- ביום שבת כדרכם של צדיקים וכזו היית את עצמך. יש מגילה שלמה של דברים לכתוב עלייך ואנסה להסתפק רק במועט. אני לא יודעת מאיפה היו לך כלכך הרבה אנרגיות לתת את הנשמה ואת הלב לכלכך הרבה אנשים שמוקירים לך תודה, לגרום לכולם לאהוב אותך ולחייך סביבך. היית אוזן קשבת וכתף תומכת לכל מי שרק היה זקוק לעזרה ועשית זאת בדרכך הצנועה והטהורה מבלי לצפות לתמורה. עשית הכל בשביל כולם ולא תמיד ידעת לתת לעצמך. ראית כזכות גדולה לטפל באימך, סבתנו היקרה, במסירות ואהבה, טיפלת בנו הילדים והחדרת בנו ערכים של נתינה, אהבת הזולת וכבוד עצמי. תמיד ידעת להראות לנו את חצי הכוס המלאה גם ברגעים קשים, ללטף, לחבק ולהחזיר חיוך במקום דמעה. בלעדייך הכל נראה סתמי וריקני, תמיד מילאת את הבית בחום, שלווה ואהבה. ומה עכשיו?! את היית הדבק המאחד של המשפחה, את זו שבנית את הקן ודאגת לטפח ולהזין אותו לאורך כל שנותייך. אנו כלכך מודים לך על שנתת לנו את הזכות הגדולה ללמוד ממך ולהתמלא בכל הטוב והחוכמה שלך. ותודה לך אמא היקרה שנתת לנו לטפל בך והחזיר לך מהמעט שהענקת לנו כל השנים. אנו מרגישים שמה שעשינו בשבילך לא מתקרב ולו במעט למה שאת עשית למעננו ובכל זאת תודה. תיהיי נצורה בלבנו לעד אוהבים אותך אמא הכי בעולם.
מכתב מיוסי
(הספד לאמא (מאבא מרגלית (מגי) יקירתי, אהובתי, אהבת חיי. איך זה קרה ואת אינך עוד איתנו. האופי הנהדר שלך, הצניעות, האצילות והסובלנות כלפי הבריות הם רק חלק מהתכונות שנתברכת בהן. את היית המנוע שהחזיק את כל הבית. דאגת לכולם יותר מאשר דאגת לעצמך. בחודש נובמבר הקרוב היינו אמורים לחגוג 30 שנות נישואין (וזה כבר לא יתממש). מגי, מהרגע הראשון שהופעת בחיי הלכתי עם הראש בעננים. נהנתי מכל רגע שהיית לצדי וליידי. מרגלית(מגי שלי),אני מאוד מודה לך על הכל ובייחוד על המזכרת שהשארת לי ממך , הילדים החמודים שלנו, שטיפלו בך במסירות ראויה לשבחים. מגי, אני מבטיח לך שאנחנו, הילדים ואני, נלכד את השורות ונמשיך במורשת ובשושלת שהנהגת בביתך. לסיום, אני רוצה לשבח אותך על אומץ לבך, איך שנלחמת בגבורה במחלה הקשה שפקדה אותך ולבסוף גם הכניעה אותך. מרגלית אני מצדיע לך על אומץ ליבך. תהה נשמתך צרורה בצרור החיים עם כל נשמות הצדיקים והצדיקות שבגן עדן ונאמר אמן.